מכתב תודה מרוני גולדברג

ככה זה התחיל…
לפני 3 שנים קלטה עיני פוסט מיוחד בפייסבוק. היה זה הפוסט המחאה הראשון של דן סלומון על יוקר המוצרים נטולי הגלוטן. לא הכרתי את דן אבל מצא חן בעיני מאוד הסגנון הישיר והמעשי שבו דן התנסח:
“מחר אני הולך עם ילדי להפגין ליד הכנסת נגד יוקר המחיה. נמאס כבר שאנחנו משלמים כל כך הרבה על מוצרים נטולי גלוטן! מי שרוצה להצטרף מוזמן” כאמא לשני ילדים עם צליאק הזדהתי עם הכאב והחלטתי להצטרף למחאה של דן וילדיו. וכך מצאתי את עצמי עומדת עם שלט צהוב, עם דן, עם ילדיו המקסימים, בכניסה לכנסת. עומדים ומפגינים.
למחרת הגענו שוב.
הפעם הגיעה משפחה נוספת שהצטרפה למחאה.
זאת בעצם הייתה ההתחלה…
וכל השאר הסטוריה.
דן באישיותו המיוחדת הוכיח עצמו כאצן למרחקים ארוכים בעל אנרגיות בלתי נדלות, הקים את העמותה לארגון זכויות הצליאק והשכיל לגייס למאבק את מיטב האנשים עם מיטב הכשרונות. הוא הקים נבחרת של אלופים. וכך ללא רגע של מנוחה, ועם ההיפריות הידועה לטובה של דן, הנבחרת פועלת ללא הפסקה למען אוכלוסיית הצליאקים. ההשגים מוכרים לכולנו: הוזלת המחירים נ”ג, הגדלת מגוון המוצרים נ”ג, פגישות עם אנשי מפתח, שיפור טעמם של מנות נ”ג והיריעה קצרה מלהכיל את כל ההשגים.
כיום, שלוש שנים אחרי, החברים בארגון הצליאק הם משפחה. עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני, מחבקים אחד את השני ומדריכים אחד את השני.
ונראה לי שכל מילה נוספת מיותרת…